"בכישרונה היוצא דופן ובמבטה הייחודי על החיים, משתפת חני את קוראותיה במציאות החיים ובהתמודדותה היומיומית ופותחת בפניהן הסתכלות חדשה על חייהן הן." מדי שבוע נביא כאן, באתר קול חי, פנינים מתוך הספר החדש "שבת שלום, חני" בו מלוקטים דבריה של חני על פרשת השבוע מנקודת מבטה הייחודית, המרתקת והמעצימה.

—

"ביום שהשתייכנו לקבוצת "גמאני" אנחנו יודעות על העולם משהו שלא ידענו קודם"

לא לחפש אשמים

השבוע יקראו בבית הכנסת את הפרשה הראשונה בתורה הלא היא פרשת בראשית בה מסופר על בריאת העולם. לא עבר זמן רב מאז שנברא האדם ועד שחטא בחטא הראשון, הלא הוא אכילת הפרי מעת הדעת.

מקובל להגיד שעצם האכילה היא החטא. אבל למעשה כשמתבוננים, רואים שהאדם החמיר את חטאו, בכך שהאשים את אלוקים שגרם לו לחטוא ואמר: "האשה אשר נתתה עמדי.."

כי להודות בטעות זו גדולה! אנשים מוכנים בשביל הכבוד שלהם לשקר, לגנוב, העיקר לא להגיד טעיתי. הראשון שהודה בחטאו היה יהודה ולכן כל היהודים נקראים בשמו.

ואיך כל זה קשור אלינו?

גם אנחנו "אכלנו מעץ הדעת". ביום שחלינו, ביום שהשתייכנו לקבוצת "גמאני" אנחנו יודעות על העולם משהו שלא ידענו קודם, והבעיה שאין דרך חזרה.

גילינו שאנחנו ערומים, כלומר בני מוות, לא חסינים ולא יכולים הכול. הידיעה הזאת כואבת, מציקה, שורפת את הנשמה אבל היא האמת. זה שלא הכרנו בה קודם, זה בגלל שחיינו בגן עדן של אי ידיעה.

ומה עכשיו? איך מתמודדים עם האמת הזאת שכואבת כל כך? עם הנחיתה הקשה למציאות? האם נאשים את המחלה? את אלוקים? את החברים שאכזבו? את הגוף שבגד?

לא. אנחנו נשים את הכבוד שלנו בצד ולא נתכסה בעלי תאנה אלא ניקח את שארית החיים שלנו על פני האדמה ונעשה מהם הכי טוב שאפשר.

כי להיות מכובד באמת, זה לשים את האגו בצד.

אני חוזרת עכשיו מבילוי עם הילדים אחרי שגירדתי את עצמי בבוקר מהמיטה וזה נוסך בקרבי הרגשת ניצחון. כי כל יום שלא ויתרתי לעצמי ולא האשמתי את המחלה ואת יתר הגורמים אז ניצחתי.

שבת שלום, חורף בריא ובשורות טובות,

חני

(כג' תשרי תשע"ד)

—

"נדמה את זה לאדם שמטפס על הר גבוה בשביל מעגלי וכל פעם הוא רואה את אותו הנוף אבל מה השתנה?"

מעגל השנה

חברות יקרות שלי, השבת מתחילים את ספר התורה מההתחלה וקוראים את פרשת בראשית. אתמול חגגנו את שמחת תורה ורקדנו בהקפות סביב הבימה בה קוראים בתורה. הלכתי הביתה אחרי השמחה וה'טופים' שזרקנו על הרוקדים, וחשבתי לעצמי שכל החיים זה מעגלים. שוב ראש השנה, שוב שמחת תורה, עוד יום הולדת, עוד בגד חדש והכל נראה כאילו אותו הדבר, אבל מה גורם לי בכל פעם לשמוח ולהתרגש כאילו זו הפעם הראשונה?

נדמה את זה לאדם שמטפס על הר גבוה בשביל מעגלי וכל פעם הוא רואה את אותו הנוף אבל מה השתנה? שהוא יותר גבוה!!! ככה אני מרגישה. עוד שבת, שוב נכין מרק עוף לילדים, שוב השכנה תעלה ונשוחח על כוס קפה, אבל בכל זאת כל כך מחכה ורוצה את השבת הזאת, דווקא זאת ודווקא עכשיו! כי כל שבת היא עוד עלייה במעגל ההר.

—

בפרשה הנחש מפתה את חוה ולכן מקבל עונש שהאוכל שלו יהיה חול. לכאורה, מה העונש בזה? הרי יהיה לו אוכל בשפע כל ימי חייו. אבל התשובה היא שבגלל שהאוכל יהיה זמין לו, הוא יאבד את הקשר עם בורא עולם כי טבע האדם שכשהוא נזקק למשהו, הוא מרים עיניים לשמיים.

שתהיה שבת טובה לכולם!

חני

(כג' תשרי תשע"ה)